משחקי מעצמות

ארצות הברית מכוונת לסוריה ופוגעת ברוסיה, התרגיל שהמערב מכין באו"ם למוסקבה ולסין יכול להכשיר מהלך נגד אסד וגם: העולם, חוץ מישראל כמובן, יעזוב את הצרות וידבר על הסביבה

|16/6/2012 6:01 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר

תגיות: ארה"ב,רוסיה

השבוע קטעו וושינגטון ומוסקבה את נשף המסיכות החמקני שלהן. לא עוד הצהרות מרומזות על הצורך לפעול במשותף, הדגשת ההסכמות סביב "תוכנית אנאן" לרגיעה בסוריה וקריאות נאצלות לשלום אזורי. השבוע, ארצות הברית החליטה לירות יריית אזהרה מעל ראשו של הקרמלין.

אל זירת הקרב הזו יצאה בעליצות מסוימת הילרי קלינטון. זו תהיה הקדנציה האחרונה שלה כשרת החוץ, ועימות עם רוסיה של פוטין יכול רק לשפר את הפופולריות הגואה שלה. אך דבריה, ככל שרצתה לומר אותם ממילא, לא יכלו להיאמר אלא אם אושרו על ידי הנשיא אובמה.

אנחנו מוטרדים, אמרה מזכירת המדינה, מאספקת מסוקי תקיפה רוסיים לידי דמשק. המשפט שלאחר מכן כבר האשים את הרוסים בצביעות. כאשר אמרה את הדברים, בתיאום או שלא בתיאום, הודיע ראש משלחת פקחי האו"ם לסוריה כי במדינה מתחוללת מלחמת אזרחים.

אלה מילים שפוגעות בעיקר במשטר בדמשק; הן נבואה המגשימה את עצמה. הגדרה רטורית עם משמעויות פוליטיות. קל לחשוד באו"ם שההצהרה הזו הייתה תוצאה ישירה של הטקטיקה החדשה של משטר אסד: לירות על פקחי או"ם כאשר הם מתקרבים לאזורים שבהם מתבצעים "טיהורים".

זו הייתה, אולי, דרכו של האו"ם להבהיר כי הוא אינו יכול לפגוע בסורים בכדורים חיים, אבל בהחלט יכול לפגוע - ויפגע - בהצהרות פומביות. הצירוף של התקפת קלינטון על הרוסים עם קביעת האו"ם על מלחמת אזרחים יצר תשתית חזקה לפעולה פוליטית. הרוסים לא יכלו להתעלם ממהלך מערבי בוטה ושקוף כל כך. תוך פחות מיממה הודיע סרגיי לברוב, במהלך ביקור בטהרן, כי: 1. אי אפשר להאשים את הרוסים באספקת נשק לסורים, במיוחד לא ארצות הברית שמחמשת את הגורמים האחרים בסכסוך (לטענתו), ו-2. שהרוסים לא סיפקו מסוקי תקיפה לסורים.

במישור העובדתי הצר, לברוב כנראה צודק: מוסקבה חתמה על הסכם תיקון וחידוש מסוקים לסוריה, מסוקים שסופקו עוד בימי ברית המועצות. לא מדובר, מודים אפילו גורמים אמריקאיים, בנשק חדש. אך בעיצומה של הלחימה בסוריה, ובהתחשב בשליטה האווירית המוחלטת של חיל האוויר הסורי, גם עסקה מהסוג הזה משמעותית מאוד במאבק הפנימי.

המזוכיזם של פוטין

הנקודה כאן היא כמובן לא עסקת מסוקי הקרב. האמריקאים משתמשים בה כדי לייצר הון פוליטי בינלאומי מול העמדה הרוסית, וגם להבהיר לקרמלין שמעשיו שקופים בעיניהם. אחרי חודשים של ניסיון לשכנע את מוסקבה ובייג'ין לפעול, יותר ויותר קולות בוושינגטון דוחפים לפעילות דיפלומטית וביטחונית אגרסיבית.

בסוף השבוע שעבר דיבר בפעם הראשונה בכיר אמריקאי על הפעלת פרק 7 לצ'רטר האו"ם בהקשר לסוריה (זה היה דווקא טימותי גייתנר, שר האוצר, והוא דיבר בהקשר של סנקציות). פרק 7 הוא הפרק שבו מועצת הביטחון מעניקה הרשאה לפעולות משמעותיות כגון סנקציות או פעולה בכוח כדי להשיב את השלום והביטחון האזוריים.

במקביל, צרפת - כנראה בתיאום עם הבית הלבן - הודיעה שתניח על שולחן מועצת הביטחון הצעה פורמלית לאמץ את "תוכנית אנאן" במסגרת פרק 7. זוהי מלכודת פוליטית מורכבת לסינים ולרוסים - הם קיבלו את "תוכנית אנאן" כי ידעו שלא ייצא מזה שום דבר.

עכשיו, המערב אומר להם: הבה ניתן לתוכנית הזו את התוקף של מועצת הביטחון.

התכחשות, הימנעות וסיכול יחשפו שוב את השקר היסודי של הסינים והרוסים. ההתגוששות הדיפלומטית הזו יותר מטרידה מכפי שהיא נראית. מאז קריסת ברית המועצות הצליחו המערב ורוסיה (וסין) להגיע להסכמות מסוימות על פעולות בעתות משבר. כשלא הסכימו, רוסיה ממילא הייתה מוחלשת וארגז הכלים שלה היה מוגבל.

הרוסים תיעבו את התערבות נאט"ו בבוסניה בשנות התשעים, זו הייתה פגיעה בבעלי בריתם ההיסטוריים בסרביה, אך לא הייתה להם ברירה. ובכן, זו מציאות שעברה מן העולם. מוסקבה של פוטין חרדה מאוד לכבודה הלאומי. היא כמעט מתאמצת לשחזר את קווי העימות מהמלחמה הקרה.

ייאמר לזכותה: היא מצליחה מאוד. והאמריקאים יאמרו - מוסקבה מצליחה, והיא מסדרת לעצמה עוד מעט נשק גרעיני איראני על גבולותיה ומלחמת אזרחים ג'יהאדיסטית בסוריה. הצלחה רוסית שכזו, סאדו-מזוכיסטית.

מזרח תיכון ישן

בעוד פחות משבוע יתכנסו בריו דה ז'נרו מנהיגים מרחבי העולם כדי לדבר על הנושא החשוב ביותר שנדחק על ידי המשבר הכלכלי העולמי - הסביבה. 20 שנה אחרי הוועידה ההיסטורית ההיא, זו שיצרה את האמנה הבינלאומית הראשונה המתייחסת להתחממות הגלובלית, יחזרו נציגי מאות מדינות לריו.

הוועידה תתמקד ביצירת צמיחה כלכלית ירוקה, או פיתוח בר קיימא; זו נוסחה שהמשמעות האמיתית שלה היא הניסיון המערבי לרסן את המהפכה התעשייתית הצעירה יחסית במזרח הרחוק.

זה לא מקרי שאנחנו שומעים פחות את האג'נדה הסביבתית. לעולם המערבי אין כסף והון פוליטי לדאוג לעתיד; מנהיגיו ממוקדים בהצלת אירופה או הכלכלה האמריקאית. זו פוליטיקה רעה עבורם להתחיל לנסות ליצור רגולציה מחמירה יותר על התעשייה; מיד תקום אופוזיציה פנימית שתטען כי מקומות עבודה יאבדו או לא ייווצרו בשל חוקים ירוקים.

המציאות היא כמובן שונה מאוד; כלכלה בת קיימא יוצרת יותר מקומות עבודה ומהווה סוג חדש של תעשייה, למעשה. אצלנו כמובן שנשמע מעט, יחסית, על כנס ריו. זה עצוב כי לנו אין תירוץ להיאחז בו, כמו נניח משבר כלכלי.

בשנות התשעים מלאות התקווה, המצב היה שונה לגמרי. ב-1994 נפגשו נציגים מרחבי המזרח התיכון כולו, כולל ישראל, וחתמו על מסמך שמהווה הישג נדיר. זה היה חלק מתהליך ארוך ורב מדינתי שהחל למעשה בוועידת מדריד ב-1991 והסתיים בהשגת הסכם עקרונות אזורי על מדיניות סביבתית - "קוד בחריין". 44 מדינות חתומות על המסמך הזה.

הקוד מגדיר את זכותן של מדינות לנצל את משאביהן אך חובתן לוודא שהניצול הזה לא יזיק לשכנותיהן, והוא גם קובע שורה של עניינים שבהם תתבצע פעילות משותפת של מדינות האזור. כמו הרבה מסמכים משנות התשעים, המסמך וההבטחה הטמונה בו נדחקו לקרן זווית; בימים אלה מוחתמת עצומה אינטרנטית, ישראלית וערבית, הקוראת לבנימין נתניהו, אבו מאזן והמלך עבדאללה ליישם, לפחות, את הנייר הנשכח ההוא. לסביבה אין גבולות, כותבים החותמים.

nadav.eyal@maariv.co.il